פסק-דין בתיק ע"פ 2300/07

1.         בפנינו ערעור על הכרעת הדין שניתנה בבית משפט השלום (תעבורה) בחדרה ע"י כב' השופט גופמן, להלן: "בימ"ש קמא", בה הורשעה המערערת בעבירת גרימת מוות ברשלנות עפ"י ס' 304 לחוק העונשין ובמספר עבירות על פקודת התעבורה ותקנות שהותקנו על פיה.

2.         בכתב האישום פורטו העובדות הבאות:

א.         ביום 20.02.02 המערערת נהגה ברכב בכביש 65 מהמערב למזרח (לכיוון עפולה) ובצומת עם כביש 650 (בפנייה לפרדס חנה) היא עצרה בקו עצירה בנתיב המיועד לפניה שמאלה.

ב.         באותה עת נסע בכביש הנ"ל, ממול לרכב המערערת, רוכב אופנוע ומשזה התקרב לצומת החלה המערערת לפנות שמאלה תוך שהיא נוסעת כברת דרך במסלול החוסם את מסלול נסיעת האופנוע וכתוצאה מכך התנגש רוכב האופנוע בדופן הימנית של רכב המערערת ונהרג.

3.         את ההרשעה ביסס בימ"ש קמא על הראיות הבאות:

א.         דוח הבוחן המשטרתי (ת/11) לפיו שדה הראיה מקו העצירה בו עצרה המערערת מהכיוון ממנו הגיע האופנוע הוא 160 מ' ו- 200 מ' מקו הצומת. באמצו את נכונות האמור בדוח זה דחה בימ"ש קמא את עמדת מומחה ההגנה מר רז, שיש לקזז 30% משדה הראיה.

ב.         הודעת המערערת במשטרה (ת/1) שם אמרה שהיא הבחינה בשלושה רכבים שנסעו מולה בהיותם במרחק 50-70 מ' ממנה. אחרי רכבים אלו נסע האופנוע, ובהיות הרכבים במרחק 70-50 מ' ממנה, הוא סטה שמאלה.

מכאן- כך קמא- שבעת שהאופנוע סטה שמאלה והמערערת הבחינה בו, רכבה כבר היה במרכז שני הנתיבים של המסלול הנגדי.

4.         בימ"ש קמא לא קבע מה היתה מהירות הנסיעה של האופנוע בהיעדר סימני בלימה, אך הוא דחה בכל זאת את עמדת מומחי ההגנה שהוא נסע במהירות גבוהה ביותר. בימ"ש קמא דחה מסקנה זו מפני שהיא לא היתה מבוססת על כל ממצא ממשי אלא על "ניסיון החיים". בהקשר לכך כותב בימ"ש קמא, כי בנזקים הכבדים שנגרמו לאופנוע אין כדי להצדיק קביעת ערכי מהירות הנסיעה כעמדת עדי ההגנה.

5.         לגבי מהירות הנסיעה של המערערת קובע בימ"ש קמא שהיא נסעה במהירות איטית ביותר כך שהאופנוע הספיק לעשות מרחק של 50 מ' בעוד המערערת התקדמה במטר - שניים לתוך הצומת.

6.         על  יסוד קביעות אלו, סיכם בימ"ש קמא את העובדות כך:

א.         לאחר שהמערערת נעמדה עם רכבה בסמוך לקו העצירה, כשהיא מתכוונת לפנות שמאלה, היא המשיכה לגלוש לכיוון הנתיב הנגדי כשהיא מאיטה או נעצרת שוב בסמוך לקו הצומת.

ב.         מאותו מקום היה למערערת שדה ראיה למרחק 200 מ' לכיוון התנועה הנגדי.

ג.          באותה עת היו מספר מכוניות שנסעו בנתיב הימני לכיוון הצומת ואחריהן היה האופנוע באותו נתיב.

ד.         עת הרכבים היו במרחק 50-70 מ' מהצומת, סטה האופנוע אל הנתיב השמאלי ואז הבחינה בו המערערת. כאשר היא הבחינה בו היא היתה במרכז שני הנתיבים הנגדיים.

7.         לאחר קביעות עובדתיות אלה, הרשיע כאמור בימ"ש קמא את המערערת ונימק זאת כך:

א.         על המערערת היתה חובה ליתן זכות קדימה לרכבים הנוסעים בדרך החוצה ולכן הייתה חייבת להימנע מלהיכנס לצומת כל עוד לא היה לה ביטחון שאין נשקף סיכון לרכב הנוסע במסלול הנגדי העשוי להגיע לצומת בטרם תשלים היא את חציית הצומת.

ב.         מעצם העובדה שהאופנוע הגיע כאשר המערערת הייתה עדיין במרכז המסלול

הנגדי, מתחייבת רשלנותה בכך שנכנסה לצומת.